החלטה בתיק תא"ק 6829-07-09

כללי:

הנתבעת 1 (להלן: "החברה") פתחה וניהלה חשבון בנק אצל התובע אשר נתן לה אשראי בסכומים שונים.

ביום 09.07.2009, הגיש התובע את התביעה דנא, על סך של 214,431 ש"ח, בגין יתרת חוב שנצברה בחשבון החברה ליום 27.04.2009.

אין מחלוקת כי הנתבעים 2-3 חתמו על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום, להבטחת התחייבויות החברה כלפי התובע.

ביום 06.09.2009, הגישו הנתבעים בקשת רשות להגן, כשאינם מיוצגים. הנתבעים טענו שם כי סך החוב הכולל עמד ביום 06.04.2003 על סך 1,713,294 ש"ח, אולם התובע פעל למימוש כל הנכסים והבטוחות ששועבדו לזכותו, לרבות נכסי מקרקעין, כלי רכב ותוכניות חיסכון.

לשיטת הנתבעים, לאחר שמומשו כל הנכסים כאמור, הובטח להם על ידי בא כוחם דאז, עו"ד חי מיכאל (להלן: "עו"ד מיכאל") שכל חובותיהם כלפי התובע הסתיימו.

הנתבעים הוסיפו וטענו שלא קיבלו דיווח כלשהו משנת 2003, על החוב נשוא התביעה, או כל הודעה ודרישה מהתובע בגין יתרת החוב נשוא התביעה.

כמו כן נטען כי חתמו על כתב הערבות ללא קבלת הסבר, כאשר היה מדובר בהלוואה על סך 170,000 ש"ח בלבד, ואף היא הוחזרה במלואה.

ביום 24.09.2009 הוגשה בקשת רשות להגן נוספת, כאשר הפעם הנתבעים מיוצגים על ידי עו"ד מיכאל.

לבקשה צורפו תצהירים חדשים ונטענו בהם, פרט לטענות האמורות לעיל, טענות חדשות לרבות טענות סף: התיישנות, העדר סמכות מקומית והשתק.

בדיון שהתקיים ביום 28.04.2010, ויתרו הנתבעים על טענת העדר סמכות מקומית אך עמדו על טענת ההתיישנות. משכך, הועבר העניין להכרעת שופט. כב' השופטת קולנדר קבעה, כי אין לדחות על הסף את התביעה מחמת התיישנות וכי: "בשלב זה של הדיון איני סבורה שיש מקום לקבוע עמדה טרם יתקיים הליך הוכחות וישמעו עדויות בעניין זה".

נוכח דחיית טענת ההתיישנות נקבע דיון בבקשת הרשות להגן.

בדיון שהתקיים ביום 25.09.2011 הודיע עו"ד מיכאל שככל ויתקיים דיון לגופו, בדעתו להעיד לזכות הנתבעים. על כן, ביקש להתפטר מהייצוג.

בהחלטתי מאותו יום, התקבלה בקשתו. הדיון נדחה על מנת לאפשר לנתבעים לקבל ייצוג חדש.

בקשה לצרף את תצהירו של עו"ד מיכאל לבקשת הרשות להגן, שהוגשה במועד הדיון הבא, נדחתה נוכח האיחור הניכר בהגשתה, אך שוב נדחה הדיון על מנת לאפשר לב"כ הנתבעים הנוכחי להיערך כראוי.

טענות הנתבעים:

כפי שצוין לעיל, טענו הנתבעים להתיישנות. לשיטתם האירועים נשוא התביעה התרחשו בשנת 2000 ולכל המאוחר במחצית 2001 ומכאן שהגשת התביעה ביולי 2009, היא מאוחרת וקמה לאחר שהעילה התיישנה. לעניין זה טענו הנתבעים כי הדרישות לסילוק החוב ששלח אליהם התובע, הינן מן השנים הנ"ל ולכל המאוחר מראשית 2002.

הנתבעים טענו, לחילופין, לשיהוי בהגשת התביעה אשר גרם נזק בהיערכותם להציג את ההגנה כדבעי.

עוד נטען כי התובע מושתק מלתבוע את הנתבעים בגין יתרת החוב לכאורה, שכן הנתבעים הסכימו להליכי המימוש, חרף טענות קשות כנגד החוב המובטח, מכיוון שקיבלו הבטחה מפורשת מנציגי התובע המוסמכים, כי עם מימוש דירת מגוריהם יופטרו מיתרת החוב. זו, לדעתם, הסיבה לכך שלא הוגשה תביעה על ידי התובע במשך כל השנים שחלפו מעת מימוש הנכסים.